אלי היה גבר בשנות החמישים המוקדמות לחייו שעבד בחברת סטרטאפ. מידי בוקר יצא מביתו בשבע וחזר אליו בשמונה בערב. את השעתיים הראשונות של הבוקר העביר בחדר כושר מקומי. לכן, לא פלא שכאשר נכנס למשרדי נראה צעיר מגילו.
פניו היו זועפות. "אין לי מצב רוח לחייך", ענה לי כששאלתי אותו: "למה אתה כזה רציני?".
אלי היה טרוד מאוד בעניין אשתו. ביקשתי ממנו שיספר לי על שעות העבודה שלה, השגרה שלה, הכל. "בשנה האחרונה הלכה מערכת היחסים והתדרדרה בינינו", הוא סיפר, "זה החל בוויכוחים סתמיים שהפכו למריבות וברוגזים ללא סיבה מיוחדת, המשיך בהפסקה לחלוטין של קיום יחסי האישות בינינו והמשיך בזה שהיא התחילה לצאת פעם בשבוע עם חברות, והחלה לחזור כמעט לפנות בוקר".
ביקשתי לדעת על ענת, אשתו, כמה שיותר פרטים. הוא סיפר לי שהיא בת 45, נראית טוב ועוסקת כאשת יחסי ציבור בחברת ביגוד ידועה. "ידענית גדולה", העיד עליה, "חושבת שהיא יודעת הכל". לדעתו היא מנהלת רומן עם בחור צעיר ממנה, שעובד בחברה כצלם מוכר ומקצועי בתחומו, בעיקר בקמפיינים של דוגמנות לפרסום בגדי החברה. סיפר שראה התכתבויות ביניהם, לא רומנטיות אמנם, אבל כאלה שבהחלט מעידות על קירבה מעבר ליחסי עבודה.
סיכמנו כי הוא יודיע לי מתי יש לה קמפיין בו היא נפגשת עם הצלם המדופלם, וערב שבו היא יוצאת ומבלה "עם החברות" וחוזרת לפנות בוקר ואפילו אינו יודע עם מי. נפרדנו בלחיצת יד. הוא היה שרירי, אז הרגשתי את לחיצת היד החזקה שלו כמי שאומר לי "אילן… עזור לי".
למחרת בבוקר התקשר אליי אלי והודיע לי: "מחר בשעה שלוש יש להם יום צילומים והם אמורים להיפגש בשעה שלוש בצהריים ליד הדולפינריום".
למחרת בשעה שתיים וחצי נערכנו בתצפיות על אזור הדולפינריום. ואכן, בשעה שלוש לערך הגיע מיניבוס שחנה בסמוך לדולפינריום ומתוכו יצאו מספר דוגמניות דקיקות ויפות יחד עם הצלם שנחשד בקשר. בחור נאה, גבוה, שיער שחור וארוך, שאת תמונתו אלי שלח לי מבעוד מועד עם כל שאר הפרטים שביקשתי ממנו שיעביר לי.
כעבור מספר דקות הגיע ג'יפון שמיד זיהיתי כרכבה של ענת. היא החנתה סמוך למיניבוס. התמקמתי בתצפית טובה כך שלא יכלו להבחין בי, עשיתי זום על ענת וחיכיתי למפגש עם הצלם ואולי גם נשיקה. העוקב השני היה מוכן ברכב במידה ותחל בנסיעה.
ענת ירדה מהרכב. גבוהה, שיערה ארוך ושטני, מבנה גופה רזה ועיניה כחולות. אישה יפה בהחלט שנראתה צעירה לגילה. היא הלכה לכיוון הצלם, ואני כמובן ערוך ודרוך עם המצלמה בזום. השניים התחבקו חיבוק ידידותי, שוחחו ובהמשך עסקו עד רדת החשיכה בקמפיין צילומים לחברה באזור חוף הים ולאורך הטיילת, שאת כל המפגשים ביניהם תיעדנו. היו רק שיחות וחיוכים. נראה שיש ביניהם קשר מעבר לעבודה.
עם רדת החשיכה נפרדו בחיבוק קצר. לפחות נהניתי מצפייה בצילום הדוגמניות, שהיו בהחלט יפהפיות. עקבנו אחריה עד לביתה (אחר הצלם לא עקבנו משום שכבר היו לנו את כל הפרטים עליו) – אזור מגוריה בוהמי ויוקרתי, עם בתים ישנים ששופצו לאחרונה. צילמנו אותה מחנה ליד ביתה, יורדת מהרכב ונכנסת הביתה. התקשרתי לאלי ועדכנתי אותו על מאורעות היום. סיכמנו שנמשיך מעקב כשהיא תצא בערב עם "חברותיה".
בבוקר התקשר אליי אלי ואמר לי שהיא הודיעה לו: היום בערב היא יוצאת עם החברות שלה.
נערכנו כבר בשעה שש בערב באזור מגוריה – שכונה לא קלה למעקב. ירדתי רגלי, התיישבתי בבית קפה בתצפית על הכניסה לבית ועל הרכב עם המצלמה הסמויה. בשעה שש וחצי בערב היא יצאה מביתה לבושה בג'ינס וחולצת טריקו צמודים, עלתה לג'יפון והחלה בנסיעה. העוקב השני קיבל אותה והחל בנסיעה אחריה, כשהוא מתעד את נסיעתה ועצירתה בכל רמזור.
מיד הצטרפתי והמשכנו במעקב. לאחר נסיעה קצרה שהביאה אותה לחניון הקניון, נתתי לה להחנות ונכנסתי כעבור שתי דקות. צילמתי אותה יוצאת מהרכב. כבר בדרך דיברה בפלאפון (אבל בינינו… מי לא מדבר בפלאפון במהלך נסיעה?). כשנכנסה לכניסת המעליות נתתי לה לעלות ומיהרתי אחריה עם המצלמה הסמויה. כשהגעתי לקומת הקניון הבחנתי בה נכנסת לבית הקפה, נתתי לה להתיישב ואחרי כחמש דקות נכנסתי אחריה. התיישבתי במקום שבו היא לא יכלה להבחין בי. הנחתי את המצלמה הסמויה על השולחן וצילמתי אותה.
היא הזמינה קפה ועוגת גבינה, דיברה בפלאפון וסימסה המון. בכלל, נראה לי ש-50 אחוז מההכנסות של חברות הסלולר בהודעות ווטסאפ הן מבוגדים ובוגדות. כעבור כחצי שעה ביקשה חשבון, נתנה תשר נאה ויצאה. נתתי לה להיכנס למעלית, רצתי למדרגות שבדקתי קודם לכן למקרה שיקרה הדבר, הגעתי לפינה לרכב ויצאתי מהר מהחניון, כשהיא יצאה בנסיעה איטית.
היא נסעה בנסיעה רגילה, באחד הרמזורים הורידה את סוכך השמש ומרחה אודם אדום על השפתיים. ידעתי שזה הולך לקרות. הכנתי את מצלמת הווידאו. היא פנתה לאזור התעשייה ועצרה ברחבת חניה. עצרתי במרחק 300 מטר וכיוונתי את הזום. הצלם שהמתין כבר במקום נכנס לרכב הג'יפון, והם התנשקו. "בינגו", סיננתי לעצמי.
הם החלו בנסיעה, יצאו מהעיר, נסעו בכביש 4 צפונה ואחרי נסיעה של כ-30 דקות נכנסו לאחד המושבים. הכרתי את המושב היטב, במיוחד את מה שמוכרים בתוכו – "צימרים דיי-יוז". נתתי לה לנסוע באיטיות מעל פסי ההאטה הגבוהים וצילמתי מרחוק. כשהיא נעצרה מול השער צילמתי, כשנכנסה פנימה צילמתי גם כן.
המקום אכן היה "צימרים לפי שעה". נתתי לה להיכנס ולחצתי על האינטרקום בכניסה. "אפשר להיכנס?" שאלתי את עלמת החן שענתה לי, "מצטערת, הכניסה לזוגות בלבד", דקלמה.
"כן, היא תגיע בעוד רבע שעה ולא נראה לי שבעלה ישמח לראות שהיא נכנסת איתי יחד, אז אולי תפתחי לי ותני לי איזה סוויטה למשל", עניתי במעט ציניות והרבה תקיפות (או ההיפך בעצם). זה עבד. היא פתחה ואמרה: "חדר 5 מימין".
גלשתי לחדר 5, תוך כדי סרקתי את הרחבה וראיתי את הרכב שלה חונה ליד חדר 2. לא נראה לי שישמעו אותם, אבל אמתין בכל מקרה. סגרתי עם בעלת הבית שאת ה-500 שקל אשאיר בתיבת הדואר שליד דלת הכניסה.
בינתיים צילמתי את הרכב והמקום, והמתנתי שהם יצאו מהצימר, כעבור שעתיים שבהן שהו בתוך הצימר, הם יצאו אוחזים יד ביד. הבחור שם כסף בתיבת הדואר שליד הדלת ושניהם עלו לג'יפון. תיעדתי את יציאתם ועלייתם לרכב ונתתי להם לצאת. העוקב השני היה מוכן לקבלם מחוץ למושב. עליתי לרכב שלי, השער נפתח ויצאתי משם. עקבנו אחריהם לאותו מקום שבו אספה אותו בחניית אזור התעשייה. היא עצרה את הרכב והשניים נראו מתגפפים ומתנשקים ארוכות כשהמצלמה מתעדת את כל האירוע. כעבור כ-15 דקות של להט ותשוקה הוא ירד מהרכב, ואותה ליווינו לביתה.
חייגתי לאלי באותו ערב וקבענו להיפגש למחרת בבוקר אצלי במשרדים של חברת סרדל שטרית מכון פוליגרף חקירות ומכללה.
למחרת בבוקר ישבתי במשרדי, עורך את הקלטות, מדפיס תמונות וממתין לאיתי.
כשנכנס למשרדי, הפעם מחייך, הוא שאל: "צדקתי?!".
כעבור 10 דקות של צפייה בקלטת הווידאו, החיוך נמחק ומצב הרוח הטוב התחלף בעצבות ועצבנות. למרות שתיאר לעצמו, לא היה לו קל לצפות באשתו נואפת לנגד עיניו.
